<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן כ"ג</h1>
<h2>דף ח.</h2>
אין מלקטים עצמות במועד לפי שאבל הוא לו. ואין מספידין המת בחנוכה ופורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות. ומותר לספוד בחנוכה ובפורים לפניהם ולאחריהם.
לא תעורר אשה לוייתה על מת שלה ל' יום לפני החג שלא יבא הרגל והן דווין שאין המת משתכח מן הלב משלשים יום. בד"א במת ישן. אבל מת תוך שלשים יום לפני החג מעוררת. כתב (ה"ב) [הרב בעל הלכות] על זאת הבבא בתוך י"ב חדש הנשמה עולה ויורדת לאחר י"ב חדש עולה ואינה יורדת. רצה להזכירו בין המתים ואפילו לאחר [י"ב] חדש הרשות בידו. ואימתי זמן עירור יום שלשים ויום תשלום שנה.
<h2>דף יז:</h2>
חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי היא שבת בטלה ממנו גזירת שלשים ומותר לגלח בתוך המועד שהרי אנוס הוא ואי אפשר לגלח בשבת. וכן מגלח אחר עצרת או אחר ר"ה וי"ה שהרי בטלה ממנו גזירת שלשים. חל (שביעי) [שמיני] (ערב) שלו [בשבת] ערב הרגל. מגלח ע"ש כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ובירושלמי [מועד קטן פ"ג הלכה ה'] מקשי איך יחול שמיני להיות בשבת דהא אין קוברין בשבת ותירצו תפתר שגררתו חיה ונתיאשו מלבקשו בשבת אי נמי בשבאת [לו] שמועה בשבת אי נמי בנסתם הגולל על ידי גוים אי נמי שטבע במים שיש להם סוף בשבת וכן נמי פרש"י ז"ל כל הפירושים האלו בפירושיו.
<h2>דף יט:</h2>
הקובר מתו קודם אחד מן הרגלים או קודם ר"ה וי"ה שבעה ימים בטלה ממנו גזירת שלשים ומותר לספר ולכבס בערב י"ט (אבל) [או] בער"ה וי"ה שמקצת היום ככולו ואינו מונה אחריו כלום. ואם על אביו ועל אמו אפי' מתו לפני הרגל ל' יום אינו מגלח עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו ואין הרגלים מפסיקים דבר זה. והר"י מקורביל ז"ל כתב אבל אם עברו ל' יום קודם הרגל הרגל מפסיק ואין צריך להמתין עד שיגערו בו חביריו לגלח זקנו ושערו וכן נמי דעת הר"ף ז"ל.
אבל שחל ששי שלו בערב הרגל ואין צריך לומר חמישי או רביעי אינו מגלח ואינה בטלה ממנו אלא גזירת שבעה בלבד ואינו מותר לרחוץ ולסוך ולא לעשות מלאכה עד שיכנס י"ט וי"ט מפסיק שאר השבעה ולאחר י"ט משלם השלשים מיום המיתה ואסור בהן כל הדברים האסורין בשלשים.
<h2>דף כד.</h2>
הקובר את מתו בי"ט ראשון או שני [מהימים] הראשונים או בתוך הרגל לא חלה עליו אבלות כלל ואינו נוהג אבלות עד אחר הרגל ואחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל דבר אבלות ומונה ל' יום מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים כל גזירת השלשים. והבעל האשכול ז"ל כתב והלכה למעשה דלא חילא עליה אבלות אלא אחר הרגל ונקיט ז' ימי אבלות מי"ט אחרון ואע"ג דאינו נוהג בו אבילות עולה לו למנין ז' ולא נקיט בתר הרגל אלא ו' ימים בלבד. (דאם) [ואם] מת בי"ט אחרון והוא יום קבורה נוהג בו אבלות עכ"ל וכן נמי פסק הר"ש ז"ל וכן נמי כתב הר"מ במז"ל וז"ל הקובר מתו בי"ט שני שהוא י"ט אחרון או בי"ט שני של עצרת נוהג בו אבלות הואיל וי"ט שני של דבריהם ואבלות יום ראשון מן התורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה וכן נמי דעת הב' הלכות גדולות וכן נמי דעת הר"ם ב"ן ז"ל אם הוא יום מיתה וקבורה וכן כתבו כל הגאונים ז"ל. והר"ש ז"ל כתב שקורעין לפי שקריעה מן התורה וכן נהגו בנרבונה ובבדיר"ש והרמנ"ע חולק על זה ואומר שזה היה לשון התלמידים בלתי דעת ר' יהודאי ז"ל. אבל אם קבר מתו בי"ט שני של ר"ה אינו נוהג בו אבלות ששניהם (ביום) [כיום] אחד ארוך. וכן דעת הר"ם במז"ל שאע"פ שעולה אינו נוהג אבלות לעולם ואפילו הוי יום מיתה ויום קבורה והר"ם ב"ן ז"ל כתב וז"ל. ולפי דעתן של הגאונים ז"ל (ודברים) [ודבריהם] כיון דהוא מדרבנן אתי עשה דאוריתא ודחי ליה הילכך נהיג כשאר ימים טובים של גליות עכ"ל. והראב"ד ז"ל עשה מעשה שהנהיג אבלות בי"ט שני של ר"ה בחליצת סנדל וכיוצא בו לבד מהקריעה.
כתב הר"י מקורביל ז"ל בשבת וי"ט וחול המועד אין אנינות נוהג בהם רק בדברים שבצנעה וקריאת התורה דברים שבצנעה הוא אך אם יש לו מקום קבוע כמו במקום כהן או מסיים הוי כמו פרהסיא ומותר ע"כ. ובמקום אחר מצאתי וכהן אבל ואין שם (ישראל) כהן אחר אלא הוא שיעלה לס"ת כיון שתקנה היא אינה דוחה אבלות ואיפשר שיעלה ישראל במקומו. וכן נמי פסק הר"ם ב"ן ז"ל שאסור לקרות בתורה כל שבעה בצבור וכן נמי פסק הריא"ג ז"ל כתוב במגלת תענית השתא דבטל התמיד שרי לענויי ולמספד בשבתא ולא ידעתי מאי קאמר דנהי דבטלה מגלת תענית אבל שבתא אמאי מחללין.
<h2>דף כד:</h2>
וכל הקובר את מתו קודם הרגל או קודם ר"ה וי"ה אפילו שעה אחת בטל ממנו גזירת ז' ונמצא מונה אחר ר"ה וי"ה כ"ג יום והגיה הראב"ד ז"ל ואמר יש כאן שבוש שיום אחד לפני ר"ה הרי הוא ז' ור"ה ז' ע"כ. ולאחר הפסח ששה עשר יום שהרי בטלה גזירת ז' וז' ימי הפסח הרי י"ד. וכן אם קבר קודם עצרת מונה י"ו יום בלבד שאע"פ שאינו אלא יום אחד הרי הוא רגל ועולה לז' ימים. קבר את המת קודם לחג הסוכות מונה אחר החג ט' ימים בלבד שהרי ושמיני של חג רגל בפני עצמו הוא ונמצא י"ט הראשון ז' ימים וז' ימי החג הרי י"ד ושמיני של חג ז' הרי כ"א יום. והבעל האשכול כתב בשם ר' יצחק ב"ר יהודה גאון ז"ל היכא דמת ליה מת יום אחד לפני ר"ה עולה לו למנין ז' ור"ה גופיה ז' וז' ימים שבין ר"ה וי"ה וי"ה גופיה ז' הרי כ"ח ולא צריך למנקט אחר י"ה אלא ב' ימים לגלח וכן הלכתא וכן נמי כתב הבעל הלכות והר"ף ז"ל וטעמא דתרי קולי באבלות אחד לא עבדינן שיבא רגל אחד ויבטל גזירת שבעה ויבא רגל אחר ויבטל גזירת שלשים ועוד כיון שרגל ראשון לא היה כח לבטל גזירת ל' אף הרגל השני אינו יפה מן הראשון וכר הוחזק האבילות הזו להתנהג ברגלים. והר"ם ב"ן ז"ל כתב על מה שכתב הר"ם במז"ל שמונה אחר ר"ה וי"ה כ"ג יום שאין נראין דבריו שאין הפרש בין ר"ה לשמיני של חג שנמנה ז' ואע"פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל שאין הדבר תלוי (אלא) ברגל אלא כל המפסיקים במנין נמנין לז' ימים. והלכה למעשה ר"ה וי"ה כרגלים לפיכך הקובר מתו קודם ר"ה אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה ונוהג בגזירת שלשים עד יום הכפורים [ויה"כ מבטל ממנו גזירת שלשים ומגלח עיה"כ. וכן הקובר מתו שעה אחת קודם יה"כ] בטלה ממנו גזירת ז' וערב סוכות מבטל גזירת שלשים ומגלח ערב סוכות. והקובר מתו מחרת ר"ה מגלח ערב יום הכפורים ע"כ מלשון הר"ם ב"ן ז"ל בתורת האדם.
ואע"פ שאין אבלות במועד קורע על מתו וחולץ כתפו ומברין האבילים לחם. במועד פי' בחולו של מועד. וי"א שלא להברותם לפי שאין דין אבלות עליו וגם אין להברותם אחר המועד כי אחר שעברה סעודה ראשונה בטלה מהן משפט הבריאה כך מצאתי כתוב בהלכה למעשה בימי הר"ז ז"ל. וצדוק הדין (האומר) [אומרים] כולם כאחד ולמעלה כתבנו דעת הר"ף ושאר הפוסקים על זה. ואסור בתשמיש המטה. אבל נועל מנעליו והולך לבית הכנסת מיהו משנה מקומו ויוצא ראשון ואינו נותן שלום לבני אדם ואם נתנו לו שלום משיב בשפה רפה כדין אבל ואינו מקיף בהושענא (ואם היה הסוכות) [אם היה חה"ס] לא הוא ולא היושבים עמו והולכין לביתו תוך הרגל לנחמו שהרי עסקי הרגל נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקו.
<h2>דף כז:</h2>
ותלמידי חכמים סופדים אותן במועד ואין צריך לומר בחנוכה ופורים וראשי חדשים. ואין סופדין ת"ח אלא בפניו. נקבר אסורין בהספד ויום שמועתו אפי' רחוקה [כ]בפניו הוא וסופדים אותו. ואין סופדין אותו בי"ט שני.
<h2>דף כח:</h2>
הנשים במועד מענות ולא מטפחות ובראשי חדשים מענות ומטפחות וכן בחנוכה ופורים אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. אי זהו ענוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת אומרת וכלן עונות.
אין מלקטים עצמות במועד לפי שאבל הוא לו. ואין מספידין המת בחנוכה ופורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות. ומותר לספוד בחנוכה ובפורים לפניהם ולאחריהם.
<h2>דף כט.</h2>
ירושלמי אין חופרין כוכין וקברות וכו' הדא דתימא במת שאינו מפורסם ועכשו בקהלות אלו כיון שהם מועטים מפורסם הוא המת ולכך נראה דמותר אפילו בי"ט שני כרב אחא משבחא דשרי למיגז ליה אסא במחובר דאיכא מלאכה דאוריתא ויש מפרשים בענין (אחד) [אחר] דליכא אלא איסור דרבנן. והריא"ף ז"ל כתב אין חופרין כוכין לצורך חול שכן היו רגילין לעשות קודם לכן כדמוכח פרק המוכר פירות משום דקשיה ליה י"ט שני לגבי מת וכו' ולשון הירושלמי עיקר אע"ג דלא מיירי בכוכין אלא בארון דין אחד להם. וי"מ אין חופרין כוכין בנין גדול.
